חצי באגט- ומשפט אחד שלא מפסיק להדהד 23.10.2009
זה היה יום שישי רגיל במיוחד, מאותם ימי שישי בהם המחשבה הראשונה שעלתה במוחי השנון, מרגע פקיחת עיניי השקד שלי, היא: מה אני הולכת לאכול בסוף השבוע הנפלא הזה?
תמונות ססגוניות של נתחי עוף בצ'ילי חריף, מוגשים עם תפוחי אדמה אפויים טוב טוב ועטורים שמנת ופטריות ולאחריהם תמונה של מנת פאדג' שוקולד מכובדת בסגנון "אולמי הנסיכה המחודשים", עברו בעיני רוחי ובעמקי ביטני שבקשה להתמלא עד אפס מקום במזון משובח של יום שישי.
אז מחשבות לחוד ומעשים לחוד. ואני- בחורה מעשית שכמותי, החלטתי לקחת החלטה וללכת אל הסופרמרקט הקרוב, כדי לרכוש לי את המזון שהתרוצץ במוחי ללא הפסקה.
לבשתי את שמלת ה"סידורים של יום שישי בבוקר" שלי, יצאתי מביתי ופסעתי לי אל עבר הסופר השכונתי.
כבר בכניסה החל אפי להריח את "מבצעי המאפה" שם. אט אט ניגשתי למאפיה ובלי שליטה- בצעתי (או במילים אחרות: חתכתי מה זה מהר...) חלקיק של באגט שעמד שם בשקט ואף אחד לא שם לב אליו. מסכן, לא חבל?
אחרי שחצי באגט נעלם אל תוך קיבתי המתענגת, שמעתי קול עדין ומתוק. הסטתי את ראשי ימינה וראיתי ילדונת מדהימה ביופייה, יושבת בעגלת סופר כשאמה מניעה את העגלה אל מול מחלקת הבשר העמוסה.
וכשאני רואה ילדים קטנים, אני הופכת להיות אחת כזאת.
חיוכי קוצי מוצי ופרצופי טמגוצ'י עברו ממני אל הילדונת המופלאה ששמה היה קרין.
את שמה ביררתי לאחר שיחונת קצרה עם אמא שלה, שלא נראתה כלל אחרי לידה, וליתר דיוק נראתה כמדריכת ספינינג שזה עתה יצאה מחוייכת משיעור מתקדמים דרגה 7.
בעודי מפרגנת לה על ביתה היפה, השמיעה באוזניי אמא של קרין משפט שהדהד בראשי ונשמע כאילו יצא ממערכת הכריזה של הסופר. זה היה משפט שהפך את עיניי השקד שלי לעיניי עגלה המומה בת יומיים.
"טוב נו, בקרוב גם אצלך, לא?"
מה בקרוב אצלי? את נורמלית? זו כולה בטן מלאת באגט. מה קרה? אסור לטחון בימינו? אסור להנות ממזון משובח? אסור לפתח קיבה במקום שרירים? את אולי מדריכת ספיניניג למתקדמים. ואני מתוקה שלי, מדריכת ספינינג לחניכיים פעילים. אוקי??!!
וכמו שאני אומרת. מעשים לחוד ומחשבות לחוד. והמחשבה הארוכה הזאת, שלא יצאה כלל מפי המשתוקק לחצי השני של הבאגט שבידיי, הפכה למשפט :" לא, לא. ממש לא בקרוב אצלי. זו רק בטן מלאה באוכל".
חייכתי לעברה, חייכתי לקרין המדהימה והמשכתי במסע הכומתה שלי אל עבר נתחי העוף.
מאחוריי שמעתי:" אוי סליחה מתוקה".
חייכתי שוב ואמרתי:" אה לא. שטויות נו".
מתחת לחיוך הזה הסתתרו ים של קלוריות, המון מחשבות על איך אני נראית, ורצון עז להביא כבר איזה בייבי קטן שיגרום לי ולבטן שלי סיבה טובה לחייך.
אחרי שתי דקות אני שומעת באוזני הימנית את הקול המעצבן הזה.
"אוי מתוקה, אני ממש ממש מצטערת. זה לא את , זו אני".
אמא של קרין בכבודה ובעצמה, עמדה מול מקרר הגלידות, ממש לידי, ורכשה לה גלידת שוקולד עם פצפוצים.נו, מאלה שהכי משמינות.
ללא היסוס, לקחתי גם אני את אותה הגלידה והנחתי בעדינות בעגלה שלי.
באותו הרגע גמלה בי החלטה אחת ששניתה את כל חיי הסופר שלי.
אני, עושה רק מה שטוב לי.
אני, שמה קצוץ ואם להיות עדינה- שמה סלט קצוץ דק דק, על כל אותן אמירות של "ואו, באיזה חודש את?" עוד לפני שבדקו אם אני בכלל בהריון.
אני, אוהבת את עצמי כמו שאני. כי אני זו אני זו אני!
מה שכן, אני שולחת מכאן ד"ש חם לאמא של קרין ואיחולים מכל ליבי שישרפו לה כמה שיותר קלוריות.
שלכם,
שרון.
בטעינה...
